עזבה - מסעדה כפרית
מאכלים ערביים לבנונים.
ראשית אני מחויב בגילוי הנאות: מסעדת עזבה היא מהמסעדות המועדפות עלי ולא רק בגלל המאכלים שלא אמצא בשום מקום אחר אלא בעיקר בגלל חביב ואשתו שלדעתי המציאו מחדש את המינוח "אירוח קולינארי מסורתי".
הרבה לפני שהאוכל התבשל בסירים שבמסעדת "עזבה"(EZBA- אין קשר לעיזים) התבשל הרעיון בראשו של חביב דאוד, הבעלים.
עזבה, על שטח "עין העזים" שבמפות, הייתה בבת עינו של פואד סעד - סוחר נוצרי מעכו, "מלך הים והיבשה" - שחי לפני כמאה שנה והחזיק במקום עד שנות הארבעים. סבתא של חביב, שחיה עם משפחתה בכפר אקרית, הפקידה חסכונותיה אצל פואד. הצעתו, להחליף את כספה בשטח אדמה זה, הסמוך לכפר ראמה (ממש על כביש עכו-צפת), לא נראתה לה, וחביב, שמספר זאת כיום, מיצר על כך מאד.
רק עץ תאנים שהובא מאיזמיר, כמה עצי הדרים, בקתה ומעיין, נשארו לספר את הסיפור. ובינתיים, הציויליזציה התקרבה אל הבוסתן, הבקתה הורחבה, וחביב, שהתאהב במקום, החליט לשכור אותו מבעליו הנוכחיים: הקצין הדרוזי הראשון בארץ שחי בראמה ושמו עקל טורקי.
משפחת דאוד - חביב, מינרבה רעייתו וילדיהם - היא מעקורי איקרית שהופנו לראמה, שם בנו חייהם מחדש. חביב חלם להוציא לאור את איכויות המטבח המשפחתי שהגיעו עם משפחתו לפני 200 שנה מאזור צידון שבלבנון, וכך הפך עיסוקו מסיעוד למסעדנות.
הזהות היא ברורה ומוחלטת: מטבח ערבי, ביתי, אותנטי! חומרי הגלם המקומיים ומסורת ההכנה הם אלו המעצבים את אופי המטבח ב"עזבה".
אני מעיד על כך ממקור ראשון כי את הכתבה אני מכין תוך כדי שדאוד מקלף את הבצל והשום לידי.
העונתיות היא שם המשחק ולמרות הניסיון של החקלאות העכשווית לספק את כל סוגי הירק כל השנה, עדיין שיא הטעם של הירק הוא בעונתו הייחודית.
בקיץ נתפוס את 'עזבה' בעונת הבמיה והמלוחייה (עד סוף ספטמבר). מככבים בנוסף בקיץ עלי הגפן הממולאים.
בסתיו הקטניות המיובשות הן הדומיננטיות ואט אט בגלישה לחורף נראה במטבח את צמחי הבר כמו עולש, חובזה, עכוב ושמיר בר.
לסתיפתח (פתיחה) אפשר להזמין, למשל, חציל בלאדי על האש עם טחינה, מודמס (חומוס), סלטא (סלט) ומרקא (מרק). בהמשך מאכלי קידרה (קדרה), קובה, מאחשי (ממולאים) וסאג' מחל (על האש), ולקינוח קהווה (קפה) או צ'אי, וחלואה (מתוק). בערבית, אין מה לעשות, זה נשמע וגם מרגיש יותר טעים.