יש משהו בצורך שלנו להיות עם בן הזוג במקום בו נוכל לתת לו, או לה, את כל פוטנציאל אהבתנו. לעיתים, בהמולת היום יום אנחנו קצת מאבדים את היכולת הזו. העבודה, המשפחה, סידורים, לא חסרים תירוצים כדי שחלון האהבים ייסגר מעט, ויעורר ציפייה לפריחה מחודשת.
לעיתים צריך פשוט לעורר אותה מחדש, את האהבה. אנחנו יודעים שהיא שם, כל הזמן, אבל חייבים לתת לה קצת לצאת החוצה, להתאוורר.
צריך לתת לאהבה את אותו יחס שהיינו רוצים לקבל ממנה. צריך לחבק אותה, אבל לתת לה לנשום, צריך לרצות אותה, ולתת לה לרצות אותנו, צריך לשחרר אותה לחופשי, שתתפרע מדי פעם באיזה פארק ענקי שכולו חלום, מקום בו היא תרגיש שהיא יכולה לעשות לנו את הלא יאומן: לסחרר אותנו שוב, כמו פעם.
הייתה לי שיחה היום עם נשים. דיברנו על גשם, על חורף, ועל איך הוא תמיד מעורר בנו פליאה מחודשת, כי אנחנו כאילו שוכחים שהוא יכול להגיע ולסעור ולהכות בחלונות ביתנו. ואז הגעתי למסקנה שהאדם הוא יצור עונתי, וכך הוא מתייחס לסביבתו, בהסתגלות, הדחקה והפתעה.
לדוגמא: אהבה. כשאנחנו מאוהבים אנחנו שוכחים כליל את הרגעים בהם היינו לבד, בודדים.
כשאנחנו מאוהבים זה נראה לנו כמצב הטבעי היחיד האפשרי. השמיים מחייכים, הצבעים זוהרים, אנחנו מנושקים מכף רגל ועד ראש. וכשאנחנו מוצאים את עצמנו יום אפור אחד לבד, וזה קורה לכולנו (גם כאשר אנחנו "ביחד"), המצב המאוהב נראה כבלתי אפשרי לחלוטין. אשליה.
כמו לנסות לפנטז על אבטיח, מול תנור, באמצע החורף: פשוט קשה להיזכר במה שהרגשנו אז, מול הים, באותו ליל אוגוסט. והרי האבטיח הוא אותו אבטיח, רק העונה השתנתה- ואיתה אנחנו.
ולפעמים, דווקא בגלל ה"עונתיות" הזו שלנו, אפשר וצריך לתת לאהבה פתח ליציאת חרום. במקום לחכות לה ולכוח שלה, ולהישאר מתוסכלים, אפשר בקלות יחסית לתת לה להקיף אותנו סתם כך, פתאום, באמצע החיים.
כן, לצאת לחופשה רומנטית.
לכך התחברנו, במדריך "הפסגה". יש לנו עניין אישי בזה בדיוק כמו לכם. ובדיוק מסיבה זו החלטנו שהמדריך יוקדש כל כולו לצימרים המיועדים לזוגות בלבד.
כאן, באתר הזה, הלכנו עד הסוף עם זה ואספנו עבורכם, המשתמשים במדריך "הפסגה", את אותם צימרים רומנטיים במיוחד, אלה שבעליהם שמו את הדגש על הנושא הזוגי.
חיפשנו צימרים שהדברים הקטנים שבהם לא ישאירו אתכם אדישים, כאלה שישחררו את אלת האהבה שבתוככם החוצה, אל האוויר החופשי, אל הזוגיות הראשונית שתצא ותמצא נחת בנפשכם.
אהבה קשה למצוא. אני אומר זאת מניסיוני האישי. אבל אם כבר מוצאים אותה, צריך להאיר אותה מדי פעם בתאורה מיוחדת, לתת לה לנוח על מצעים צחורים, לפזר עליה פרחים, להשמיע לה מנגינות שמזכירות, לעסות אותה עם שמן חם מכף רגל ועד ראש, לתת לה לצמוח, להתחדש, לתת לה להצטייד במלאי זיכרונות מתוקים כדי שיהיה לה במה להיאחז בימים אחרים.
רוח קלה מנפנפת את הוילון הלבן, קרן שמש עדינה משחקת עם הכריות הגדולות הפזורות סביב, המוסיקה החרישית, ציוץ הציפורים, הזמן.... הזמן.... שייך סוף-סוף רק לכם.
דמייני אותו מביט בך, צולל אל תוך עינייך. דמיין אותה מחייכת בפשטות, ברוגע, ואחר כך בשובבות... דמיינו אתכם שם.
צימרים רומנטיים במיוחד, לזוגות בלבד, לבחירתכם.
