המסע לחתונה המושלמת - ולחיים שאחריה

נורית וגידי הכירו שנה לפני שהמילה 'חתונה' הופרכה ביניהם לאוויר. היה להם כיף, היה להם רומנטי, היה להם תמים. אתם יודעים: זוג טרי. אוהב, מכיר, מתרגש. פשוט כזה. ואז החליטו השניים להתחתן. ששון ושמחה היו בבתי ההורים עת הזוג הצעיר בישר את הבשורה מרנינת הלב, והחיוכים והחיבוקים לא פסקו.

ואז, הזוג התיישב לדבר על אופי החתונה ומה הם רוצים שיהיה בה. נורית דיברה על חתונה גדולה בסגנון "דיסקו" של שנות השמונים, עם המון מוזמנים ועוגה ענקית ומוגזמת של שש שכבות ודמויותיהם מגולפות בבצק סוכר ססגוני בפסגתה, וגידי לעומת זאת, חשב דווקא על חתונה קטנה ואינטימית, בחצר הבית, אותו בית נעים בכפר הקטן שעברו לגור בו אך לפני מספר חודשים. גידי רצה לוקאלי. נורית רצתה גלובאלי. קולוסלי. מונומנטלי. ועוד המון מילים עוצמתיות בלועזית. 

אז מה הם עשו בסוף אתם שואלים? מה שעושה כל זוג שמבין שזוגיות זה כבר לא רק את/ה עם עצמך ועם הגחמות שלך - הגיעו לפשרה. לבסוף הייתה חתונה בחצר, קטנה ואינטימית, וכמה ימים אחריה - מסיבת דיסקו לוהטת בסטייל האייטיז, במועדון מגניב ששכרו. אז סוף טוב הכל טוב. אבל, האם תמיד זה מסתיים כך? 

לפעמים החתירה הכמעט אובססיבית לעבר ה"חתונה המושלמת" בוצעת סדק קטן בין בני הזוג, שלפעמים אחד מהם מוותר על רצונותיו למען רצונו העז והמתפרץ של האחר, ולויתור הזה יכול להיות מחיר מאוחר יותר. לכן זכרו, ההחלטה על אופי החתונה, וההכנות אליה, היא של שניכם. בטאו את הרצונות שלכם, ותהיו אותנטים. כי אתם ממש לא חייבים להיכנס לגיליון הבא של "מתחתנים" - אם זה לא אתם.

כל זוג שאי פעם תכנן חתונה יוכל לומר לכם כמה שעות של סידורים, ימים עמוסים, ולילות חסרי שינה הם השקיעו בתכנון של חתונתם. הרי יש כל כך הרבה החלטות לקבל - ולפרקים נדמה שהן ממש קריטיות (גם אם הן ממש לא). בחירת המקום, השמלה, המוזמנים, האוכל, הקינוחים, האלכוהול, הדי-ג'יי, הצלם, והכדור לכאב הראש שנוצר מכל זה.

אגב, שלא תחשבו שהזוגות שהולכים על משהו פשוט וצנוע יחסית, לא גם "עובדים" איזו תקופה בתכנון והפקת החתונה (או בישיבות ודיונים מתמשכים עם מפיק האירוע) כמו מקביליהם חובבי הגאדג'טים וההפתעות: הפרחת יונים עם זיקוק במקור, סבא יוצא מתוך עוגת החתונה עם שלייעקס וכובע של קוסם, סבתא יוצאת אחריו בריקוד דאנס מטורף ומוציאה ארנב מהכובע של סבא. בקיצור, המון השקעה, לחצים, ורצון שהכל יעבור בשלום ובטוב.

אבל, על היום שאחרי ממעטים לדבר. הרי אותו זוג תמים התכנס יחד לא רק ללילה אחד של שכרון חושים וריקודים מביכים, אלא ללא פחות מאשר לכל החיים (או לפחות לחלק מהם). אז מדוע אותו ערב מקבל כל כך הרבה תשומת לב חסרת פשרות, ואילו ה"חיים עצמם" נדמים כמו איזה מן דבר אפרפר ולא סקסי בעליל שאף אחד לא מעוניין לדון בו?

אולי כי כאלה אנחנו, אנשי המערב. אוהבים לחיות מ"פיק" ל"פיק". אוהבים את רגע השיא של החיים. הרגעים האלה שנדמה ששום דבר אחר לא קיים, לא משנה, לא נוכח - מלבד הרגע הזה.

המאמינים שבינינו אגב (ולא חייבים להיות עם כיפה על הראש כדי להתחבר למשפטים הבאים) חווים את ערב החתונה כמרחב של מפגש מקודש בין שתי נשמות כשביניהן יש אורחת כבוד רצינית, הרי היא השכינה בכבודה ובעצמה. לדידם, האירוע הזה טומן בחובו הזדמנות להתעלות רוחנית מאין כמוה. זהו רגע אחד מקודש בין איש ואישה, כזה שאין שום מצב לוותר עליו. וכך, עטופים בו כטלית צחה, הם נשבעים זה לזו לעולמים. נייס.

אבל חברות וחברים, אל תאמרו נואש. קשר אוהב ואמיתי טבעו להתפתח עם הזמן. ובכל זאת, הבה נסתכל על חמישים האחוזים שכן מצליחים להישאר יחד, וחלק מהם אפילו בטוב. מספר יפה יחסית למין האנושי, לא?

הרעיון הוא להסתכל על החתונה כעל עוד נקודה בדרך שלכם יחד. זה לא שאסור לפנטז ולחלום, ולעשות משהו אוונגרדי או מצחיק באירוע שלכם. אלא רק לזכור שזה חלק קטן בתוך מרקם החיים שאתם בונים כעת, וביום שאחרי אתם תתעוררו עם הנגאובר, הר של צ'קים, וכמה עוגות שאף אחד לא הספיק לאכול, וזהו, מעכשיו זה רק שניכם. בלי פנטזיות מהאייטיז, בלי בצק סוכר. אתם. 

ולסיום, מילה אחרונה לגבי חתונות סופר משוקעות.
אתם יודעים איך זה, תשימו שבעים עוגות קונדטוריה מטורפות על השולחן. בסופו של דבר, הכי טעימה תהיה זו שאתם הכנתם, במו ידיכם. זו ששמתם בה כוונה אישית ואהבה אמיתית שבאה ישר מהלב.